חוק החברות - 10 חידושים

חוק החברות - 10 חידושים

חוק החברות התשנ"ט-1999 אשר נכנס לתוקף ב-1.2.2000, מסדיר את אופן הקמת חברה ודרכי ניהולה. החוק, המהווה משב רוח רענן בדיני חברות – על אף שאינו חף מפגמים – מתבסס הן על פסיקה וחקיקה ישראלית, והן על דין זר, והוא מחליף את רוב חלקיה של פקודת החברות, שהיתה הסדר חקיקתי מיושן וחסר.

ברשימה זו נסקור עשרה נושאים מתוך חוק החברות החדש המחדשים בתחומם, ונעמוד על היבטים פרקטיים:


חידוש ראשון: אופן הקמת חברה

חוק החברות מאפשר הקמת חברה על-ידי אדם אחד. אין עוד צורך ביצירת פיקציה של בעלות של שני בעלי מניות, כאשר האחד מחזיק 99.9% ממניות החברה, ואדם נוסף מחזיק 0.1% ממניות החברה. האפשרות להקים "חברת יחיד" יוצרת מצב לפיו אותו אדם יכול שישמש בתפקיד בעל המניות, הדירקטור, והמנכ"ל של החברה, ואין בכך פסול. אין צורך בהון עצמי כלשהו או בדרישה להיות אזרח או תושב ישראל.

בהקשר זה, חידוש נוסף הנו הצורך במסמך התאגדות אחד בלבד: התקנון. אין עוד צורך בתזכיר, אם כי חברות ותיקות בעלות תזכיר אינן צריכות בהכרח לשנותו או לבטלו.

על מנת להקים חברה יש למסור לרשם החברות שלושה מסמכים: תקנון, טופס רישום חברה, ותצהיר דירקטורים ראשונים. כמו כן, יש לשלם אגרת רישום בגובה של כ-2500 ש"ח. אופן הרישום הנו מהיר ונעשה תוך ימים ספורים, אם כי המגבלה העומדת בפני מקימי חברות היום, היא בחירת שם לחברה, שכן שמות מבוקשים רבים כבר תפוסים. אם אישר הרשם את שם החברה, ונוכח כי מצויים כל המסמכים הנדרשים, ייתן לחברה תעודת האגד, ומספר חברה, ובכך הצהיר על הקמתה.


חידוש שני: הרמת מסך

מרגע שהוקמה חברה וניתנה לה תעודת התאגדות, היא בעלת אישיות משפטית עצמאית – נפרדת מבעלי מניותיה. משמעות הדבר שניתן ליחס לה זכויות, חובות ופעולות כפי שמייחסים לאדם רגיל. כך למשל, ניתן להעניק לה רשיון, אפשר להעמידה לדין וניתן להטיל עליה סנקציות. כאשר מוקמת חברה והאישיות המשפטית הנפרדת שלה מנוצלת לרעה, למשל, על מנת לסכל כוונת הדין, להונות או לקפח אדם, וכן אם ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה, ניתן לבצע "הרמת מסך". הרמת מסך היא ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניות בה, והסמכות להורות על כך היא של בית-המשפט בלבד.

כך למשל, אם שמעון הקים חברה והעסיק עובדים, ולימים החברה לא שילמה לעובדים את שכרם, הרי שהעובדים יתבעו את החברה. אם יוכח בבית-המשפט שהשימוש בחברה נועד לקפח אדם או שהיה בניהול משום נטילת סיכון בלתי סביר, ניתן להורות על הרמת מסך, משמע, חיוב שמעון באופן אישי בחובות החברה, ולמעשה, בתשלום שכר העובדים.

משהורה בית-המשפט על הרמת מסך, רשאי הוא להורות כי במשך תקופה שיקבע, ושלא תעלה על חמש שנים, לא יוכל אותו אדם להיות דירקטור או מנהל כללי של חברה או להיות מעורב, במישרין או בעקיפין, בייסוד חברה או בניהולה.

משפטנים רבים רואים בסעיף החדש בחוק החברות המאפשר הרמת מסך, סעיף גורף הנותן כלי בידי בית-המשפט לשלול את קיומה הנפרד של חברה, ולהגיע ביתר קלות אל בעלי המניות. הנחה זו נכונה בחברות יחיד שכן במקרים אלו נוטים בתי המשפט להורות על הרמת מסך ביתר קלות, ומעדיפים לתת משקל למציאות הכלכלית אשר קיפחה אדם, על פני שמירת העיקרון המשפטי של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.


חידוש שלישי: קביעת תכלית החברה ואפשרות מתן תרומות

חוק החברות קובע כי תכליתה של כל חברה זהה: לפעול על-פי שיקולים עסקיים להשאת רווחים. תפיסה זאת של החברה כגוף אשר לנגד עיני מנהליו עומדים  שיקולים עסקיים בלבד, עלול לפגוע בחברות שיש בכוונתן לשלב שיקולים נוספים. כך למשל, חברה שמעוניינת להשקיע בתחום איכות הסביבה, או לתרום כספים למטרות ציבוריות, אינה יכולה לעשות זאת לכאורה, שכן אלו פעילויות שעשויות להשתמע כ"לא עסקיות" ועשויות לסתור את רעיון "השאת הרווחים". לכן, נוספה להוראה זו הרחבה, לפיה ניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה את ענייניהם של נושים, עובדים וענינו של הציבור, וכיום ניתן להביא בחשבון גם שיקולים שהם לא עסקיים לכאורה.

לגבי תרומות: חברה רשאית לתרום סכום סביר למטרה ראויה גם אם התרומה אינה במסגרת שיקולים עסקיים. אפשרות זו לתת תרומה חייבת להיות כתובה בתקנון. סביר להניח שהמדדים לגבי "סביר" ו"ראויה" יקבעו בפסיקה בעתיד, ויהיו הן אובייקטיביים בהתאם לקביעות של בתי-המשפט, והן סובייקטיבים בהתאם לאופיה וגודלה של כל חברה.

חברה המעוניינת לקבוע כי תכליתה אינה שיקולים עסקיים להשאת רווחים, יכולה לעשות זאת ובלבד שתציין בתקנונה שתי הערות: כי מטרותיה הן ציבוריות בלבד, וכי חל איסור על חלוקת רווחים לבעלי מניותיה. מבנה זה של חברה מזכיר התאגדות מסוג עמותה, בה חל איסור על חלוקת רווחים לחבריה. בעניין זה מחדש חוק החברות ומאפשר להקים חברה לתועלת הציבור (חל"צ) אשר תכליתה לא תהיה השאת רווחים וחלוקתם לבעלי המניות.

 

חידוש רביעי: הסדרת מבנה החברה

חוק החברות מבסס את קיומם של שלושה אורגנים מרכזיים בחברה: האסיפה הכללית, הדירקטוריון והמנכ"ל. בחברה פרטית אין חובה למנות מנכ"ל, ואז יהיה הדירקטוריון אחראי על ניהול החברה.

חוק החברות קובע את סמכויות האורגנים באופן ברור:

האסיפה הכללית: עם כינוסם של בעלי מניות החברה, מוקנית להם הסמכות במסגרת האסיפה הכללית להחליט על שינויים בתקנון, למנות רואה-חשבון מבקר, למנות דירקטורים חיצוניים, לאשר עסקאות עם בעלי עניין, להגדיל את ההון הרשום ולאשר מיזוג.

הדירקטוריון: אחראי על התווית מדיניות ופיקוח על המנכ"ל, ובכלל זה אחראי על קביעת תוכניות הפעולה של החברה לטווח ארוך וקצר, וכן אחראי על קביעת המבנה הארגוני ומדיניות השכר, אחראי על עריכת הדוחות הכספיים ואישורם, רשאי להחליט על הקצאת ניירות ערך של החברה ועל חלוקת דיבידנד ורכישה עצמית של מניות.

המנכ"ל: אחראי על הניהול השוטף במסגרת מדיניות שקבע הדירקטוריון ובכפוף להנחיותיו.

מערכת משולשת זו של אורגנים יוצרת מבנה של פיקוח ובקרה: האסיפה הכללית ממנה את הדירקטוריון, והדירקטוריון ממנה את המנכ"ל ומפקח עליו. כל גוף חייב בדיווח לגוף האחר, ונתון להנחיותיו, יחד עם הקפדה על שמירת עצמאות קבלת ההחלטות בכל אורגן.


חידוש חמישי: תביעה נגזרת

תביעה מיוחדת זו מתאפשרת במקרה שחברה ויתרה על זכותה להגיש תביעה, ואדם אחר מגיש את התביעה בשמה: בעל מניות של החברה, דירקטור, או נושה במקרה של חלוקה אסורה. התובע מגיש את התביעה בשם החברה אם הוא סבור שזו ויתרה על זכותה לתבוע את מי שגרם לה לנזק. בעבר לא הופיעה תביעה מיוחדת זו בפקודת החברות, ונהגו להיעזר בתקנות סדרי הדין האזרחי לצורך ביסוסה.

על מנת להיות זכאים להגיש תביעה נגזרת, חייב בית-המשפט לאשר את התביעה כנגזרת, כלומר לוודא שההליך אכן מתאים למקרה, וזאת, משום שהעילה אינה שייכת לתובע אלא לחברה, והפיצוי – אם יקבע כזה – ייפסק לחברה ולא לתובע. בית-המשפט יאשר תביעה כנגזרת אם שוכנע כי לכאורה התביעה וניהולה הן לטובת החברה וכי התובע אינו פועל בחוסר תום לב. בית המשפט גם רשאי לפסוק לתובע גמול אישי מיוחד מעבר לפיצוי שיקבע לחברה.

טרם הגשת התביעה חייב התובע הפוטנציאלי להודיע לחברה על כוונתו, להמתין לתגובתה, ורק אז להגיש את תביעתו. יש לציין כי תביעות אלו משמשות פעמים רבות כלי במאבקי שליטה בתוך חברות, בין דירקטורים או בין בעלי מניות.


חידוש שישי: תובענה ייצוגית

תובענה ייצוגית היא תביעה של בעל זיקה לנייר ערך של חברה, בשם כל בעלי הזיקה שניזוקו כתוצאה מפעולה של החברה. בעבר, הופיע פרק התובענה הייצוגית בחוק ניירות ערך ולכן ניתן היה להגישה רק בחברות ציבוריות. כיום אפשרית התביעה גם בחברות פרטיות, אם כי היא נדירה בהתחשב במספר התובעים האפשרי. מאז חקיקת חוק החברות הוצא שוב הפרק מהחוק והועבר לחוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006.

תובענה ייצוגית מהווה כלי משפטי רב עוצמה כלפי חברות רבות וקיים חשש שהשימוש בו יעשה על-ידי תובעים שלא בתום לב. התובע הייצוגי מייצג את האינטרסים של כלל בעלי הזיקה, ואין הם חייבים להודיע על הצטרפותם לתביעה, שכן הם מצורפים מיידית, גם ללא מניין שמותיהם. לפיכך, חייב בית-המשפט המחוזי לאשר תחילה את ההליך כמתאים להליך של תובענה ייצוגית, והוא לא יאשר זאת אם הוכח חוסר תום לב. בית-המשפט בוחן מספר גורמים: האם הראה התובע נזק? האם המדובר בשאלות מהותיות של עובדה ומשפט? האם זו הדרך המתאימה ביותר בשים לב לגודלה של הקבוצה? האם עניני הקבוצה ינוהלו בדרך הולמת?

אם אישר בית-המשפט את התובענה כייצוגית, יגדיר את הקבוצה התובעת וידון בתביעה לגופו של עניין. לאחר הגשת התובענה, חל איסור על פשרה או הסדר בין הצדדים – אלא באישור בית-המשפט. הפיצוי שיפסק יחולק בין התובעים באופן יחסי לבעלותם בניירות הערך, ובית-המשפט רשאי לפסוק גמול מיוחד לתובע היזם, המכונה פעמים רבות "התובע הנחשוני".


חידוש שביעי: מינוי דירקטורים חיצוניים

חוק החברות קובע כי בכל חברה ציבורית חובה למנות שני דירקטורים חיצוניים. בעבר נקראו אלה דירקטורים מקרב הציבור - "דמ"צים", אך שמם שונה ל"דח"צים" בהתאם לתפיסת תפקידם: ייצוג אינטרסים שונים משל בעלי מניות השליטה בחברה.

מאחר ורוב הדירקטורים בחברה ציבורית ממונים על-ידי בעלי השליטה, נתפסים הדח"צים כעצמאיים מבחינת שיקול הדעת, כגוף שאינו תלוי ופועל לטובת החברה ללא פניות. הם גם חייבים להצהיר על כך שאין להם זיקה עסקית או מקצועית לחברה ולבעלי השליטה בה. הצהרה זו מחליפה את הצור בועדה של רשות ניירות ערך שהיתה קיימת בעבר לצורך מינוי דמ"צים.

מינוי דח"צים נעשה על-ידי האסיפה הכללית, ברוב מיוחד. דח"צ חייב להיות תושב ישראל, אלא אם כן מדובר בחברה שמניותיה נסחרות בחו"ל. ניתן למנותו דח"מ לכהונה למשך שלוש שנים ולאחר מכן לשתי תקופות נוספות של שלוש שנים כל אחת. דח"צ נחשב לאחד משלושה מנגנוני ביקורת שהם ייחודיות לחברות ציבוריות, בנוסף לועדת ביקורת, ועדת תגמול ומבקר פנימי.

 

חידוש שמיני: פטור, ביטוח ושיפוי

חוק החברות מטיל על נושאי משרה שתי חובות מרכזיות: חובת הזהירות (החובה שלא להתרשל ולהשיג את המידע הרלוונטי לקבלת החלטה) וחובת האמונים (החובה לפעול בתום לב לטובת החברה). שתי חובות אלו עשויות לחשוף את נושאי המשרה בחברה לתביעות מצד גורמים שלישיים, ואף מצידה של החברה. על מנת להגן על נושאי משרה מפני תביעות פוטנציאליות, רשאית – אך לא חייבת - החברה להעניק להם אחת או יותר משלוש הגנות:

ביטוח: החברה מבטחת את נושא המשרה בגין הפרה של חובת הזהירות (ובמקרים נדירים גם בגין חובת האמונים), כך שאם יתבע, חברת הביטוח תכסה את העלויות. החברה משלמת פרמיה לחברת ביטוח, כך שהיא מחצינה את הסיכון ממנה החוצה לחברת ביטוח. יש לשים לב כי פוליסת הביטוח שייכת לחברה, בעוד שהמבוטח הוא נושא המשרה.

שיפוי: החברה מתחייבת כלפי נושא המשרה שתשלם הוצאות שיגרמו לו כתוצאה מתביעה אפשרית עתידית בגין הפרת חובת הזהירות (ובמקרים נדירים גם בגין חובת האמונים). שיפוי ניתן לתת מראש או בדיעבד, ואינו גורר הוצאות כפי שנדרש במקרה של ביטוח. עם זאת, הסיכון נשאר בתוך החברה, ובמועד בו תאלץ החברה לשלם את הסכומים, יתכן ולא תוכל לעמוד בהם.

פטור: פטור הנו הסכם בין החברה לבין נושא המשרה לפיו החברה מתחייבת שלא לתבוע את נושא המשרה בגין הפרת חובת הזהירות. פטור הנו אפשרות חדשה, חריגה, ואינה רצויה באופן עקרוני, שכן הפטור מבטל את עצם ההפרה שנעשתה על-ידי נושא המשרה. חשוב לציין כי פטור אפשר לתת רק במסגרת היחסים שבין החברה לבין נושא המשרה.

יש להעיר כי האפשרות לתת אחת או יותר מהתרופות חייבת להיות מצוינת בתקנון החברה.


חידוש תשיעי: חלוקת דיבידנד

חוק החברות קובע מדדים לחלוקת דיבידנד בחברה פרטית וציבורית. מדדים אלו אינם ניתנים לשינוי על-ידי בעלי המניות, ויש בהם כדי להגן על צדדים שלישיים, נושים, מפני פגיעה בהון החברה ואי יכולת להחזיר את חובם. דיבידנד מוגדר כ"כל נכס הניתן על ידי החברה לבעל מניה מכוח זכותו כבעל מניה, בין במזומן ובין בכל דרך אחרת, לרבות העברה ללא תמורה שוות ערך ולמעט מניות הטבה".

על מנת לחלק דיבידנד יש לעמוד בשני מבחנים:

מבחן הרווח: האם החברה מראה עודפים, או עודפים שהצטברו בשנתיים האחרונות, לפי הגבוה מבין השניים? זהו מבחן טכני במהותו הנמדד בהתאם לתוצאות הדוחות הכספיים, ובית-המשפט רשאי להתיר חלוקת דיבידנד גם אם החברה אינה עומדת במבחן זה.

מבחן יכולת הפירעון: האם החברה מראה כי יש ביכולתה לעמוד בהתחייבויותיה הקיימות והצפויות? זהו מבחן מהותי, שכן הוא צופה פני עתיד ויש לבחון את יכולתה העתידית של החברה לעמוד בהתחייבויותיה, כגון תביעות משפטיות, הסכמים עתידיים, וכדומה.

שני מבחנים אלו הם מצטברים, ואם התשובה הנה חיובית לשניהם, הרי שניתן לחלק דיבידנד. הסמכות להחליט על חלוקת דיבידנד נתונה בידי הדירקטוריון. במקרה והחברה אינה עומדת במבחן הרווח, היא רשאית לפנות לבית המשפט לקבלת אישורו. כלל זה אינו אפשרי בנוגע לאי עמידה במבחן יכולת הפירעון.

 

חידוש עשירי: מיזוג

מיזוג, בהתאם לחוק החברות, הנו העברה של כלל הנכסים והחיובים, לרבות חיובים מותנים ועתידיים של חברת יעד לחברה קולטת, כך שכתוצאה מתהליך זה מתחסלת חברת היעד. יש לזכור כי הגדרה זו אינה זהה להגדרה המופיעה בחוק ההגבלים העסקיים, וכל מיזוג חייב לקבל – בנוסף לאישורים הפנימיים בכל חברה מתמזגת – גם את אישורו של הממונה על ההגבלים העסקיים.

שלא כמו בעבר, אין צורך באישור בית-המשפט לביצוע מיזוג. די באישורו של רשם החברות, ובאישורם של הדירקטוריון ושל האסיפה הכללית בכל אחת מהחברות המתמזגות. אישורו של בית-המשפט למיזוג נדרש רק אם פנו בעלי המניות או נושים בבקשה לבחון את המיזוג.

משאושר המיזוג על-ידי החברות והרשם, או ניתן לו אישור מבית-המשפט, יעברו כל הנכסים והחיובים של חברת היעד לחברה הקולטת, ויראו את החברה הקולטת כאילו היתה חברת היעד בכל הליך משפטי, לרבות בהליכי הוצאה לפועל. כמו כן יועברו כל השיעבודים לחברה הקולטת, וחברת היעד תימחק.

  


 

 

 

 

 

 

 

 



תגובות



לא נמצאו תגובות למאמר. היה הראשון להגיב !

הוסף תגובה


BasketBasket

   אם ברשותכם קופון, אנא הזינו אותו כאן:    טען קופון

לא נבחרו מוצרים להזמנה